יום שישי, 30 במאי 2014

סלינו על כתפינו - מלאים בדובדבנים



אחד היתרונות הגדולים ביותר במגורים צפוניים טמון בקרבה למטעי דובדבנים.
שמעתי מישהו אומר שאם פעם כל מדינת ישראל עקבה אחר מצב הכינרת, היום היא עוקבת אחרי מצב הדובדבנים בגולן. ובצדק. הפרי הזה, שהוא כל כך עדיין, מלא מיץ ומכתים בגדים - שווה כל ביס. 




התמזל מזלי ואחד מחברנו הטובים ביותר החליט לפני כמה שנים, ביחד עם משפחתו, להכשיר שטח לקטיף עצמי של דובדבנים ופרות יער. מאז הקמת ה"קטיף עצמי", זה המקום האהוב עלי ביותר. 
אני כל כך אוהבת את ההרגשה הזו, שאתה הולך ב"יער" עטוף מכל עבר בפירות האדומים המנצנצים, קוטף אותם טריים טריים, ומתוקים מתוקים. הילדים מסתובבים סביבי, וקריאות האושר שממלאות אותם כשהם מצליחים לקטוף בעצמם - שולחות אותי למחזות רחוקים.




ביום חמישי קפצנו אחרי הגן, אנחנו ועוד כמה חברים, לגן העדן הזה - לקטיף העצמי של אודם (פרטים בסוף). הגענו בשעת אחר הצהריים, והילדים ישר תפסו עצמאות. לקחו להם סלים והתחילו להסתובב ביערות  (אני חושבת שהבלרינה הרגישה מאוד בטוחה כי היה איתה שומר צמוד...)



מהר מאוד המשלחת התפצלה, הבלרינה נשארה איתי באזור הפטל לסוגיו
(זה ה-פרי, האהוב עלי ביותר בעולם, מתחרה אולי במלון עם לימון....)..


כל כך טעים...



השאר המשיכו לטייל לעבר הפרי האהוב ביותר על הישראלים

הדובדבן שבקצפת....


במקום הזה אני נזכרת בסיפורים של סבתא שלי, על יערות גרמניה העבותים והקרירים. היא גדלה כילדה ברלנאית מפונקת ובעת חופשת הקיץ היא נהגה לבלות ביערות עם משפחתה, כשהיא קוטפת מכל הבא ליד. היא תמיד סיפרה על הכתמים שהיו מעטרים את בגדי החופשה, ועל המאפים שהמיוחדים שאימא שלה הכינה מהפרות שטעמם גן עדן וכו כו'
(נו...איך הסיפור הזה נגמר, אנחנו כולם יודעים... אבל אצלה בסיפורים על היערות הסוף תמיד טוב....).


האמת שאני יכולה לכתוב עוד אלף שורות על ההנאה שבמקום הזה,
על הפרות הטעימים ועל הרוגע שנמצא שם...

אבל אני מאמינה שאין כמו החוויה עצמה....



אז הנה הפרטים :
 קטיף עצמי, מושב אודם, צפון רמת הגולן, טלפון - 0542600130
פתוח מעכשיו ועד שיגמר הפרי אבל בכל אופן כדאי לצלצל

יש להם גם פייסוש : הנה כאן

ולקופון הנחה ללחוץ פה 

ולמי שמתעניין גם באירוח מאוד בקרוב, 
(בספטמבר) יהיה גם גסט האוס נחמד, במושב הכי גבוה בארץ.
פרטים והזמנות באותו טלפון....



אז זהו נשיקות מלאות בדובדבנים, מקווה שתהנו

ותבואו לבקר אותי,  גם בפייסוש' שלי
(ואם כבר באתם, אז תשאירו איזה לייק...).

נשיקות מהצפון



יום שישי, 23 במאי 2014

כיסוי משושים לאי-פד, וילדה אחת שתכף עולה לכיתה א'


 אנחנו כבר באמצע מאי. הרוחות בבוקר חמות. הברכה נפתחה.
הגינה עברה לגידולי קיץ.
כשאני פותחת את היומן אני כבר רואה את יולי-אוגוסט מציץ.

בגן של הבלרינה הולכים בשבוע הבא לביה"ס. 
כיתה א' ! 
אני לא מאמינה כמה שהיא גדלה.

 
בכל מקום בבית יש עדויות לגדילה שלה.
סיפרונים שהיא כבר קוראת.


מכתבים ורשימות שהיא משאירה על המקרר. 
חבר-לעט שאיתו היא מחליפה מכתבים וציורים ב"דואר החילזון"
(א' אני מקווה שאת קוראת את זה...).

היצירות שהיא עושה הופכת מתוחכמות,
מלאות דמיון ומבוצעות בדיוק רב כמו שרק היא יכולה. 





בפסח היא קיבלה מתנה אי-פד לילדים. 
בעיני זה דיון שלם כל נושא הטכנולוגיה בגיל הרך (היא עדיין בגיל הרך לפחות עד ספטמבר).
אבל מתנה זו מתנה. היא כל כך מאושרת ממנה.
 אוצר המילים שלה באנגלית גדל בכל שבוע. 
עכשיו היא כבר רוצה לבקר במדינות רחוקת ולהשתמש באנגלית שלה,
 ולצלם עוד במצלמה שלה
 (שבאי פד כמובן)
כל כך מהר הם גדלים, הקטנים האלו...







***************************

הצלחתי לסיים את המשושים הקטנים ואף ליצור מהם משהו שימושי. 
היא מאושרת. לפעמים אני מגלה שמקום שהאי-פד יכנס לכיסוי שנתפר במיוחד עבורו, יש שם אוצר של מטבעות שהיא גזרה מנייר וצבעה, או זרעים וגרעינים שהיא אספה בטיול. 
אני מניחה לה לשמור שם מה שנראה לה. אני חושבת שאם היא מכניסה פנימה את האוצרות שלה, זה כנראה באמת מצא חן בעיניה. 






מצטערת על הפוסט המהורהר משהו...
אשמח לשמוע על ההרגשות וההרהורים לקראת כיתה א' שלכם...




שבת שלום ונשיקות מהצפון





יום שבת, 3 במאי 2014

מחשבות על שאריות (scrap) בדי מעצבים ותפירת משושים ביד (Hexi love)




אני אוהבת בדים. זה ברור. אני גם אוהבת את הפינטרסט ואת הבלוגים. 


אבל לפעמים, וזה קורה לי לא מעט לאחרונה, אני מרגישה קצת אי נוחות מהאופן שבו "בדי מעצבים" מציפים את הרשת, ואת הרשתית שלי.
אני מוצאת את עצמי משוטטת ברחבי הרשת, מוצפת מכמות הבדים החדשים שיוצאים בכל רגע נתון. מכמות הפרויקטים שנשים מוכשרות עושות, באמצעות הבדים הללו.


 

לאחרונה, אני מנסה להחזיר לעצמי את השפיות. להיזכר שמה שמשך אותי מלכתחילה לטלאים הוא הרצון להפוך "שאריות" למשהו אסתטי.
היכולת להשתמש בחוט מחט וכמה חתיכות של בד כדי שיצא לך מזה משהו אחר,
משהו אישי.
משהו פרקטי.
משהו יצרתי. 




הפשטות. 
הצניעות. 

היצרתיות. 
החזרתיות.

המגע האישי. 




המשושים הקטנטנים האלו הם דוגמא. כל משושה הוא בגודל של 1.5 אינץ'. כל אחד נתפר ביד, משאריות בגודל 2 אינץ', בשיטה שנקראת English paper piecing
לא קניתי אף בד במיוחד לפרויקט הזה, ועל אף שמרבית הבדים כאן הם מקולקציות עבר של "מעצבים" כאלו ואחרים, לצורך הכנתם נברתי בשאריות.
השתמשתי בשאריות שהחלפתי פעם, תמורת השאריות שהיו לי.
חתיכות קטנות עד 5 אינץ שקיבלתי... 





זה לקח זמן להפוך כל חתיכה כזו למשושה.
לתפור אותה ביד, לגהץ, לתפור אחד לשני בתך נסתר, לגהץ. 
להוציא את התבנית מהנייר. לגהץ ...

זה לא תמיד קל לזכור שמהדברים הישנים שלנו אפשר עדיין ליצור משהו אחר, חדש, יצרתי. 
זה לא תמיד קל לתפור ביד.
אבל כשזה מצליח - זה כל כך מתגמל....




                 עוד יהיה פרק המשך - על מה שיצא בסוף מהמשושים הקטנטנים האלו...
נשיקות כאן מהצפון...