יום שני, 7 ביולי 2014

מה כבר יולי? או כמה זמן אפשר לתפור את אותה שמיכה? Dutch Pinwheel quilt



"איך יש לך זמן?" זו שאלה ששואלים אותי כמעט תמיד, כשאני מספרת (לעיתים קצת בהתנצלות), על התחביב שלי. "מתי את תופרת?" "ומה טלאים?", "זה לא מלא עבודה?", "למה זה טוב?", "ותגידי מה ההבדל בין זה לבין מקרמה".
על השאלות האלו אני עונה כמעט תמיד בכנות - אין לי זמן.  וכן טלאים. אני אוהבת לחבר ביחד חתיכות קטנות, גזורות, שבורות, למשהו שהביחד שלו שווה יותר מחלקיו. למה זה טוב? אולי לנפש שלי?
אני לא יודעת. גם אני לפעמים תוהה למה זה טוב?

ומתי את עושה את זה? כשיש לי פנאי. כשיש לי "מוזה". לפעמים שמיכה אחת יכולה לקחת חודשים. לפעמים היא תיקח לי רק שבוע... 





הנה קחו לדוגמה את הפרויקט הזה- התחלתי אותו בינואר. "באמת?" באמת. שיחקתי לי עם ערמה של ריבועים בגודל של 5 אינץ שקניתי במיוחד כשגילתי שא' חברתי בהריון. ראיתי אותם וידעתי שזה בשבילה, רפרודוקציות של בדי וינטאג' - אין אין אין זה תפור עליה (חחח הצחקתי את עצמי...).


ואז התחלתי לחפש את הדוגמה המתאימה. ערבים שלמים ישבתי על הפינטרסט , רציתי דוגמה פשוטה, משהו שיתחבר לי עם האווירה שהבדים משרים עלי.... 


בסוף החלטתי ללכת דוגמה בשם Dutch Pinwheel . או-קי פשוטה היא לא...
מצאתי את עצמי מתעסקת עם ריבועים קטנטנים של 2.5 אינץ' ומחברת אותם רק כדי לחתוך אותם ואז ליישר שוב ל2 אינץ'... ההדרכה לקוחה מהבלוג הזה  אבל אחר כך גילתי שיש עוד שיטות מהירות יותר.





בנתיים א' ילדה כבר מזמן (ואפילו חזרה כבר לעבודה...), ואני עדיין מחברת חתיכות קטנטנות, ויוצרת בלוק ועוד בלוק.  עד שיום אחד זה קרה. היו לי מספיק בלוקים ונשאר לתפור אותם ביחד. נותרתי ערה עד מאוחר. וככה נראה השולחן שלי בבוקר לפני שיצאתי לעבודה (כבר לא היה לי כוח לסדר את הבלגן).



וכל זה עוד לפני החלק הקשה של לחבר את השכבות לסנדוויץ' ולהתחיל לתפור אותם יחד. בעולם מושלם הייתי עושה את התיפורים ביד. אבל בכל זאת יש לי גם עבודה אמיתית (שגם בה אני צריכה לא פעם לעזור לאסוף שברים ולהתחיל להרכיב מהם משהו שלם...).

אז תפרתי אותם במכונה. זה יצא קצת עקמומי.... אבל אני מספרת לעצמי שזה מוסיף למראה הביתי...




אחרי עוד שלב שלקח לי נצח, והוא לעשות את סרט האלכסון השמיכה היתה מוכנה. ונשארה משימה אחת. לצלם. 






זה היה קשה. שוב. איך שהוצאתי את השמיכה ואת המצלמה התייצבו שני השומרים שלי לצידי. 
יש לי אולי אלף תמונות בפוזות שונות עם השמיכה. אף אחת מהן לא תמונה של השמיכה. אבל יש לי למשל תמונה של ילד-צב...






ותמונה של השמיכה בבוקר, כולל כמה הפרעות בדמות קימוטים של הסדין....





ועוד תמונה של השמיכה בערב (כי חשבתי שבטח אלו של הבוקר לא יצאו טוב, ו.... צדקתי... רק שגם שזו של הערב קצת חשוכה.... (אבל הי, לפחות אני עקבית בצילום הזווית... ).




זהו ככה בלי זמן עוד פרויקט נגמר. אני מקווה שנוגי הקטנה תחלום איתה הרבה חלומות נעימים, ובטוחה שהיא תרגיש עטופה באהבה גדולה. 





ובעניין המקרמה- האמת היא , שאין לי מושג מה זה מקרמה. אה, ועוד משהו אני גם לא יודעת לסרוג....


נשיקות בנתיים ...

יום שלישי, 17 ביוני 2014

שמיכת משולשים בניחוח של פעם - retro HST quilt






ראיתי אותה לראשונה אצל ריטה מ red peper quilts, וזו היתה אהבה ממבט ראשון. 

אומנם התחלתי לתפור אותה לפני עידנים, עוד בחורף (תציצו כאן להיזכר), והקצב לא היה מהיר במיוחד, אבל בכל פעם שהצלחתי לתפור עוד block ידעתי- את השמיכה הזו אני אוהבת במיוחד.





השמיכה הזו היא כולה תחושה של פעם, של צניעות, של שאריות שנתפרות יחד והופכות לשלם שגדול מהפרטים, השמיכה הזו נכנסה לי ללב. יהיו עוד כאלו אני מרגישה. 





נכון היא כרוכה בהרבה התעסקות, בגזירה של ריבועים , ואז משולשים, בתפירה של הריבועים חזרה ביחד... כל ההתעסקות הזו, בפרטים קטנים שיכולה לשגע פילים, וגם אותי אבל כשהיא מצליחה...אין מילים.







הבדים. הבדים של השמיכה הזו, כמה מחשבה הושקעה בהם. הערבוב הייחודי הזה, הפרטי הזה, של בדים אהובים. חלקם וינטאג' מתקופה אחרת שבה כל בד קיבל כבוד וחלקם חדשים יותר, צעירים, חיים. היופי של השמיכה הוא כמובן השילוב הזה בין הבדים הצבעוניים שקטים, והמתח שנוצר ביניהם.
 נראה לי שאני חוזרת על עצמי, אבל אני מאוד אוהבת את התוצאה
...




לצערי צילמתי את השמיכה בשעת צהרים. אין יותר גרוע מכך לצילומים. אני יודעת. לא היתה ברירה...
השמיכה כבר הועברה לתינוקות מקסימה, שהצטרפה למשפחה מקסימה. לכן נראה לי מתאים לצלם אותה על השולחן המקסים, שת' בנה לפרגולה שלנו. עם ההקדשה המיוחדת שרק הוא יכול לכתוב, 
וכל כך מתאימה להצטרפותה של תינוקת חדשה למשפחה...






אני לא יכולה לסיים בלי השניים האלו, שמלווים את היצירה שלי בפסקול של צחוק, והשתוללות...


וככה הם נראו בזמן שאני מתארגנת להכנת הסנדוויץ'' של השמיכה... שובבים...







בנתיים כבר יש כמה דברים שמתבשלים "בתנור" וגם בית עץ אחד שיקבל פוסט נפרד, אולי עוד השבוע...


נשיקות מהצפון,

ואם בא לכם לשמור על קשר אז אשמח שתרשמו לקבלת פוסטים דרך המייל או דרך הבלוג'לווין או דרך הפייסוש... או שתכתבו לי מייל ל northenexp@gmail.com


יום שבת, 7 ביוני 2014

דברים קטנים נעשים באהבה גדולה- ספר מחטים וכרית מחטים




חברה טובה באה לביקור. אותה חברה חגגה לפני חודש מומולדת. המרחק לא מאפשר לנו את כמות המפגשים בתדירות שהיינו רוצות, והיה לי חשוב לתת לה משהו מהלב.

אז הכנתי לה ערכה קטנה לתפירת משושים:
ספרון קטן למחטים עשוי לפי ההדרכה המופלאה של אמי ל needlebook מכאן 
(נכון שבאנגלית זה נשמע יותר טוב?).

כשאת "מכורה לטלאים" תמיד יש מנקרת בך השאלה: " מה לעשות עם השאריות : איזה גודל לשמור ואיזה לזרוק?".  התשובה שלי משתנה כמו כיוון הרוח...
מצד אחד אני נהנת לזרוק דברים, כי אז יש יותר מקום לחדש...
מצד שני לעיתים מתעורר בי הצד הממחזר, למה לזרוק אולי אפשר לעשות מזה משהו,
לא חבל לזרוק?... מבדים שאני מאוד אוהבת, קשה להיפרד...
כל ההקדמה הזו היתה רק בכדי לומר שאת את הסיפרון-מחטים הזה עשיתי משאריות קטנטנות -

האפליקציה בצד הקדמי היא משאריות בגודל של בערך 0.5" על 2"



בצד האחורי עשיתי קווילט קטן מחתיכות של 1.5"



הסיבה שאני מראה אותו פתוח היא בעיקר כי נאלצתי לפרום אותו פעמים (!!) עד שהצלחתי לגרום לו להיפתח כמו ספרון בעברית ולא ספרון אמריקאי (ברור שאין סיבה אמיתית לכך שהסתבכתי עם המשימה הזו, רק אולי מיעוט שעות שינה????).


ברוח הפרטים הקטנים - קישטתי גם את החלק הפנימי של הספרון



ואז הוספתי לזה גם כרית סיכות קטנה, בצורת תות מההדרכה הזו 


והכרית בזווית מעט "פאלית" יותר.... חדי העיין ישימו לב שיש שם גם חרוזים ורודים, משום מה שכחתי לצלם את הזווית הזו...




וכמובן אי אפשר לתפור משושים בenglish paper
אם אין משושים נכון??? ואם כבר תבנית אז כדי שהיא תהיה ורודה, לא???





לזה התווספו הסיכות החמודות וגם קצת חוטים בצבעים תואמים


הכל נארז אחר כבוד בקערה מפח ועליה איורים מעולם התפירה
(תאלצו להאמין לי, או לבקר את חברתי, כי...... נו גם את זה  שכחתי לצלם ...)




החברה קיבלה את המתנה בשימחה מרובה ואני בטוחה שיעזור לה להכין דברים מקסימים בטעם המשובח שיש לה...
נהוג לתת פרחים ביום הולדת אז הנה תמונה לסיום ...
בעצם כמעט סיום כי....




בנתיים גם ת' עובד במרץ על יצירה משלו...
וזו רק הצצה, כמו שאני הצצתי היום בבוקר, מחלון הסלון שלי, וזה מה שראיתי...





זהו עוד שבת נגמרה, ומחר חוזרים לשגרה שלנו.
כל כך נהניתי מלהתעסק בדברים הקטנים שאני מקווה שבין המטופלים,
לבדיקות ואבחונים שצריך לסכם, אוכל לתפור עוד כמה תכים...


נשיקות מהצפון הרחוק...

ואם ביקרתם - תעשו לי לייק  בפייסוש או תשאירו תגובה.
אשמח לשמוע מכם!

יום שישי, 30 במאי 2014

סלינו על כתפינו - מלאים בדובדבנים



אחד היתרונות הגדולים ביותר במגורים צפוניים טמון בקרבה למטעי דובדבנים.
שמעתי מישהו אומר שאם פעם כל מדינת ישראל עקבה אחר מצב הכינרת, היום היא עוקבת אחרי מצב הדובדבנים בגולן. ובצדק. הפרי הזה, שהוא כל כך עדיין, מלא מיץ ומכתים בגדים - שווה כל ביס. 




התמזל מזלי ואחד מחברנו הטובים ביותר החליט לפני כמה שנים, ביחד עם משפחתו, להכשיר שטח לקטיף עצמי של דובדבנים ופרות יער. מאז הקמת ה"קטיף עצמי", זה המקום האהוב עלי ביותר. 
אני כל כך אוהבת את ההרגשה הזו, שאתה הולך ב"יער" עטוף מכל עבר בפירות האדומים המנצנצים, קוטף אותם טריים טריים, ומתוקים מתוקים. הילדים מסתובבים סביבי, וקריאות האושר שממלאות אותם כשהם מצליחים לקטוף בעצמם - שולחות אותי למחזות רחוקים.




ביום חמישי קפצנו אחרי הגן, אנחנו ועוד כמה חברים, לגן העדן הזה - לקטיף העצמי של אודם (פרטים בסוף). הגענו בשעת אחר הצהריים, והילדים ישר תפסו עצמאות. לקחו להם סלים והתחילו להסתובב ביערות  (אני חושבת שהבלרינה הרגישה מאוד בטוחה כי היה איתה שומר צמוד...)



מהר מאוד המשלחת התפצלה, הבלרינה נשארה איתי באזור הפטל לסוגיו
(זה ה-פרי, האהוב עלי ביותר בעולם, מתחרה אולי במלון עם לימון....)..


כל כך טעים...



השאר המשיכו לטייל לעבר הפרי האהוב ביותר על הישראלים

הדובדבן שבקצפת....


במקום הזה אני נזכרת בסיפורים של סבתא שלי, על יערות גרמניה העבותים והקרירים. היא גדלה כילדה ברלנאית מפונקת ובעת חופשת הקיץ היא נהגה לבלות ביערות עם משפחתה, כשהיא קוטפת מכל הבא ליד. היא תמיד סיפרה על הכתמים שהיו מעטרים את בגדי החופשה, ועל המאפים שהמיוחדים שאימא שלה הכינה מהפרות שטעמם גן עדן וכו כו'
(נו...איך הסיפור הזה נגמר, אנחנו כולם יודעים... אבל אצלה בסיפורים על היערות הסוף תמיד טוב....).


האמת שאני יכולה לכתוב עוד אלף שורות על ההנאה שבמקום הזה,
על הפרות הטעימים ועל הרוגע שנמצא שם...

אבל אני מאמינה שאין כמו החוויה עצמה....



אז הנה הפרטים :
 קטיף עצמי, מושב אודם, צפון רמת הגולן, טלפון - 0542600130
פתוח מעכשיו ועד שיגמר הפרי אבל בכל אופן כדאי לצלצל

יש להם גם פייסוש : הנה כאן

ולקופון הנחה ללחוץ פה 

ולמי שמתעניין גם באירוח מאוד בקרוב, 
(בספטמבר) יהיה גם גסט האוס נחמד, במושב הכי גבוה בארץ.
פרטים והזמנות באותו טלפון....



אז זהו נשיקות מלאות בדובדבנים, מקווה שתהנו

ותבואו לבקר אותי,  גם בפייסוש' שלי
(ואם כבר באתם, אז תשאירו איזה לייק...).

נשיקות מהצפון



יום שישי, 23 במאי 2014

כיסוי משושים לאי-פד, וילדה אחת שתכף עולה לכיתה א'


 אנחנו כבר באמצע מאי. הרוחות בבוקר חמות. הברכה נפתחה.
הגינה עברה לגידולי קיץ.
כשאני פותחת את היומן אני כבר רואה את יולי-אוגוסט מציץ.

בגן של הבלרינה הולכים בשבוע הבא לביה"ס. 
כיתה א' ! 
אני לא מאמינה כמה שהיא גדלה.

 
בכל מקום בבית יש עדויות לגדילה שלה.
סיפרונים שהיא כבר קוראת.


מכתבים ורשימות שהיא משאירה על המקרר. 
חבר-לעט שאיתו היא מחליפה מכתבים וציורים ב"דואר החילזון"
(א' אני מקווה שאת קוראת את זה...).

היצירות שהיא עושה הופכת מתוחכמות,
מלאות דמיון ומבוצעות בדיוק רב כמו שרק היא יכולה. 





בפסח היא קיבלה מתנה אי-פד לילדים. 
בעיני זה דיון שלם כל נושא הטכנולוגיה בגיל הרך (היא עדיין בגיל הרך לפחות עד ספטמבר).
אבל מתנה זו מתנה. היא כל כך מאושרת ממנה.
 אוצר המילים שלה באנגלית גדל בכל שבוע. 
עכשיו היא כבר רוצה לבקר במדינות רחוקת ולהשתמש באנגלית שלה,
 ולצלם עוד במצלמה שלה
 (שבאי פד כמובן)
כל כך מהר הם גדלים, הקטנים האלו...







***************************

הצלחתי לסיים את המשושים הקטנים ואף ליצור מהם משהו שימושי. 
היא מאושרת. לפעמים אני מגלה שמקום שהאי-פד יכנס לכיסוי שנתפר במיוחד עבורו, יש שם אוצר של מטבעות שהיא גזרה מנייר וצבעה, או זרעים וגרעינים שהיא אספה בטיול. 
אני מניחה לה לשמור שם מה שנראה לה. אני חושבת שאם היא מכניסה פנימה את האוצרות שלה, זה כנראה באמת מצא חן בעיניה. 






מצטערת על הפוסט המהורהר משהו...
אשמח לשמוע על ההרגשות וההרהורים לקראת כיתה א' שלכם...




שבת שלום ונשיקות מהצפון





יום שבת, 3 במאי 2014

מחשבות על שאריות (scrap) בדי מעצבים ותפירת משושים ביד (Hexi love)




אני אוהבת בדים. זה ברור. אני גם אוהבת את הפינטרסט ואת הבלוגים. 


אבל לפעמים, וזה קורה לי לא מעט לאחרונה, אני מרגישה קצת אי נוחות מהאופן שבו "בדי מעצבים" מציפים את הרשת, ואת הרשתית שלי.
אני מוצאת את עצמי משוטטת ברחבי הרשת, מוצפת מכמות הבדים החדשים שיוצאים בכל רגע נתון. מכמות הפרויקטים שנשים מוכשרות עושות, באמצעות הבדים הללו.


 

לאחרונה, אני מנסה להחזיר לעצמי את השפיות. להיזכר שמה שמשך אותי מלכתחילה לטלאים הוא הרצון להפוך "שאריות" למשהו אסתטי.
היכולת להשתמש בחוט מחט וכמה חתיכות של בד כדי שיצא לך מזה משהו אחר,
משהו אישי.
משהו פרקטי.
משהו יצרתי. 




הפשטות. 
הצניעות. 

היצרתיות. 
החזרתיות.

המגע האישי. 




המשושים הקטנטנים האלו הם דוגמא. כל משושה הוא בגודל של 1.5 אינץ'. כל אחד נתפר ביד, משאריות בגודל 2 אינץ', בשיטה שנקראת English paper piecing
לא קניתי אף בד במיוחד לפרויקט הזה, ועל אף שמרבית הבדים כאן הם מקולקציות עבר של "מעצבים" כאלו ואחרים, לצורך הכנתם נברתי בשאריות.
השתמשתי בשאריות שהחלפתי פעם, תמורת השאריות שהיו לי.
חתיכות קטנות עד 5 אינץ שקיבלתי... 





זה לקח זמן להפוך כל חתיכה כזו למשושה.
לתפור אותה ביד, לגהץ, לתפור אחד לשני בתך נסתר, לגהץ. 
להוציא את התבנית מהנייר. לגהץ ...

זה לא תמיד קל לזכור שמהדברים הישנים שלנו אפשר עדיין ליצור משהו אחר, חדש, יצרתי. 
זה לא תמיד קל לתפור ביד.
אבל כשזה מצליח - זה כל כך מתגמל....




                 עוד יהיה פרק המשך - על מה שיצא בסוף מהמשושים הקטנטנים האלו...
נשיקות כאן מהצפון...